שפת אם ואב
לעבור הדרכת הורים זה לא קסם. לצערי, אני לא מצוידת בשרביט קסמים, ואין לי יכולת לנופף בו מעל לראשיהם של ההורים שמגיעים אליי, כדי להעלים בשבריר שנייה את הקשיים ואת הבעיות. לעבור הדרכת הורים זה עבודה, ולעתים עבודה לא פשוטה. היא דורשת ממני כהורה להיכנס פנימה אל עצמי, לנבור בתוך זיכרונות ילדות לפעמים, לחטט בתוך מגירות נפש שסגרתי לפני שנים ולא התכוונתי לפתוח. היא מאתגרת אותי לצאת מאזור הנוחות שלי, כדי לשנות את התגובות האוטומטיות שהפכו כבר לטבע-שני שלי, ובמקומן ללמוד דרכי תגובה חדשות, שלעתים נראות קצת מאולצות, והתחושה שלהן בתוכי היא לא טבעית.
בתוך החדר אני יכולה לשוחח עם הורה/הורים, והם מהנהנים בראש בהסכמה, בהבנה. אני רואה שהדברים שאנחנו מדברים מחלחלים פנימה אל המקומות הנכונים, והם מבינים את ההיגיון הפשוט שמקופל בדברים. אנחנו מסכמים על דרכי פעולה, ועכשיו רק נשאר החלק הזה, נו, איך קוראים לו? היישום.
ושם מתחילה העבודה האמיתית.
כי לשבת בחדר שלי ולדבר זה החלק הקל, באופן יחסי (ואני לא מזלזלת במאמץ של ההגעה להדרכה, בשיתוף התכנים האישיים והרגשיים המורכבים, ובהשקעת האנרגיה והרצון). החלק הקשה יותר קורה בין מפגש למפגש, כשההורים נדרשים לתרגל את ה'הורות החדשה' שהם לומדים בחדר ביחד אתי, במצבים מאתגרים במיוחד מול הילד/ים. זה כמו ההבדל בין לשבת בבית וללמוד למבחן, ובין להגיע לכיתה ולשבת מול דף הבחינה. הסיטואציות המאתגרות עם הילד/ים הן זמן המבחן של ההורה, הזדמנות לערוך "ניסוי כלים" ולבדוק את התגובות החדשות שטרם נעשה בהן שימוש.
ממש כמו ללמוד שפה חדשה, בהתחלה היא 'מרגישה' מוזרה כשהיא מחליקה החוצה מתוך הלשון, בקושי, במאמץ. המבטא עדיין לא פרפקט, מדי פעם שוכחים מילה או שתיים, אבל ככל שממשיכים לתרגל, ככל שמשתמשים בחלקי השפה בעוד ועוד הזדמנויות, ככה היא הופכת לשפת דיבור שגורה, ופתאום זה כבר לא 'מרגיש' מאולץ או מזויף, פתאום זאת פשוט שפה יומיומית נוספת שבה אני מתקשרת עם הסביבה.
רק לא להרים ידיים ולהתייאש. לא לחזור אחורה אל דפוסי התנהגות מוכרים ו'נוחים', אבל כאלה שלא הצליחו לנו, או הכניסו הרבה מתח ועצבים למערכות היחסים הכי חשובות בחיינו. אף פעם לא מאוחר ללמוד שפה חדשה, כשזה חשוב מספיק.
ומה חשוב יותר, מאשר מערכת היחסים עם הילדים שלנו?