לגדל את הילד/ה שבי
"איך את מרגישה, לפגוש את עצמך כילדה באינטראקציות עם הבת שלך?" שאלתי את האישה היפה שישבה מולי, והיא ענתה במהירות, בכנות מכמירת לב: "זה הורג אותי". התשובה הזו, בשילוב העיניים המבריקות שלה כשאמרה כמה זה קשה לה, גרמו לי לרצות לחבק אותה, אבל נדמה לי שלא נהוג לחבק את ההורים שמגיעים להדרכת הורים (אז אני מתאפקת, בינתיים).
אני יודעת להפריד ביני ובין ההורים שמגיעים אליי, ובזמן שהם מדברים ושופכים את לבם, אני יודעת לעשות את הניתוק המקצועי והמתבקש, בין מה שהם מביאים אל תוך החדר ובין החוויות האישיות שלי כאמא בעצמי. זו לא שיחה עם חברה, שיכולה להקשיב לך ואז להיאנח ולהגיד: "וואו, זה מזכיר לי – את חייבת לשמוע מה היה לי עם הבן שלי אתמול..." אם אתייחס אל ההורות שלי בתוך החדר (וזה קורה לא מעט), זה יהיה אך ורק כדי להעביר נקודה מסוימת, כדי לחדד רעיון ועצה, כזו שיכולה להועיל למי שיושב/ת מולי, אבל לא כדי לפרוק מעל הלב, לא כדי לקבל אמפתיה או הכלה. בתוך החדר, אני כלי הקיבול שלהם, תפקידי להכיל אותם ולא להיפך.
והנושא הזה מהפסקה הראשונה, הפעמים שבהן אני כהורה "פוגשת" את עצמי בסיטואציות עם הילד/ה שלי, הוא נושא שעולה כמעט בכל מפגש הדרכת הורים, לא משנה מי ההורים, לא משנה מי הילדים/ות. ברוב המקרים, הילדים שלנו הם בבואה שלנו, וכשמוסיפים להשפעה הסביבתית גם את הגנטיקה (אי אפשר להתחמק ממנה, לטוב ולרע), מתקבלת השתקפות די מדויקת. לפחות עד גיל ההתבגרות, שם לפעמים הנער או הנערה מנסים כמיטב יכולתם להבדיל את עצמם מההורים, במסגרת חיפוש הזהות העצמית.
המפגש של הורה עם הילד שהיה פעם, הוא מכנה משותף רחב מאד בהורות, ומפעיל אצל רובנו מנגנונים רגשיים מאד. כן, זה נעים מאד לזהות בתוך הילדה שלי תכונות שאני מעריכה בעצמי (האם יש הורה שלא ירגיש מוחמא לראות את הילד שלו קוטף פרסים בתחרויות ספורט, ממש כמו שהוא הצטיין כשהיה ילד? אין בנמצא אמא או אבא שלא ירגישו איך הלב נשטף בנחת, כשהם שומעים את הסובבים מציינים ש"הילדה חכמה כמו אמא", או "כישרוני כמו אבא שלו!") אבל לפעמים הדמיון הזה לא נשאר רק בתוך התחום המחמיא, זה שמלטף את האגו, אלא גולש גם לאזורים שנעים לנו פחות להכיר בהם. זה כאילו שבמשך שנים אני מלמדת את עצמי איך להשתמש נכון באיפור כדי להסוות, להצליל, לכסות, לטשטש איזה שהוא פצע או כתם או קמט שלא נעים לי לראות מול המראה. פתאום מגיעה הילדה שלי, ועומדת מולי עם הפצע הזה, גלוי לחלוטין, מכריחה אותי להסתכל ישר עליו, להביט בו. הנה, תראי, אמא, הנה הילדה שהיית, מתחת לכל הצבעים וההסוואה והאיפור. הנה את.
ההזדהות הזו של ההורה עם הפצע של הילד יכולה להיות חרב פיפיות. אם היא נשארת רק בעומק ההזדהות, היא עלולה להכשיל אותו, ולמעשה את שניהם. ממש כמו בתהליך שאני עושה בחדר עם ההורים (הניתוק, ההפרדה בין הסיפור שלי ובין הסיפור שלהם), ככה גם ההורה חייב לראות את הילד/ה בנפרד ממנו. כן, יש להם פצעים דומים, אבל הילד שלי הוא לא אני. כשאני רואה אותו בסיטואציה מסוימת, מסתכלת על התגובות שלו ומזהה שם את עצמי, אני חייבת לזכור שזו לא אני. הוא לא בהכרח מרגיש את מה שאני הרגשתי אז, יש לו מבנה אישיות שונה משלי, הוא גדל בבית אחר מהבית שאני גדלתי ויש לו הורים אחרים מאלה שהיו לי. אני חייבת לזכור להגיב לא מהמקום הילדי שלי, אלא מהמקום הבוגר, ההורי והנפרד. בו בזמן, ההזדהות יכולה גם להועיל, כי אני יכולה להבין (מהמקום הכי עמוק ואישי בתוך הבטן שלי) את החוויה של הילד/ה שלי. אני יכולה להיזכר איך הרגשתי, כמה נעים (או לא נעים) היה לי להיות בסיטואציה, ומתוך ההבנה הזו לגלות אמפתיה גם בתוך סיטואציות מורטות עצבים.
אחד הדברים הכי יפים בהורות בעיניי, הוא שהיא מאפשרת לי לחבק את הילדה שהייתי, ובאיזה שהוא מקום גם לגדל אותה קצת מחדש. לא על חשבון הילדה שלי, אלא לצדה. אנחנו גדלות יחד.