באהבה אין מינון יתר
פינוק.
המילה הזו מגיעה אלינו דרך כל מיני מקומות: בבית קפה סמוך מציעים לנו בתפריט 'ארוחת בוקר זוגית מפנקת'. באתר היכרויות מגדירה את עצמה רווקה אקראית כ'אישה שאוהבת לפנק ולהתפנק', בחדר הכושר גוער בך המאמן להפסיק להיות מפונקת, חדל קיטורים ויאללה, להמשיך עד סוף התרגיל.
והורים טריים נאלצים לשמוע שוב ושוב עצות (שלא ביקשו, במקרים רבים) לא להרים את התינוק בכל פעם שהוא בוכה – "אחרת יגדל להיות מפונק".
אני מודה שאני מרגישה צמרמורת קלה מהמילה הזו, אולי זה קשור לשימוש-היתר שעושים בה עד שהיא קיבלה כבר טעם-לוואי לא מוצלח, מבחינתי. (באופן אישי, אני לא מעוניינת בארוחת בוקר מפנקת, אני מעדיפה אותה טעימה), אבל הפעם חשוב לי להתייחס למילה הזו בהקשר החינוכי שלה, בגזרת ההורים והילדים.
אהבה אינה פינוק, ואני שמחה על ההזדמנות לתקן את הטעות הזו, שלמרבה הצער רווחת כל כך בציבור: אהבה אינה פינוק. תינוק קטן לא יגדל להיות "מפונק" כי נרים אותו בידיים ונחבק אותו בכל פעם שיבכה. הוא כן ילמד שיש מענה למצוקה שלו, שמישהו מקשיב לו, שההורים שלו קשובים לצרכיו ונמצאים בסמוך כדי לספק לו את המעטפת האוהבת שהוא זקוק לה. שלושת החודשים הראשונים לחייו של התינוק החדש הם לא פשוטים כלל (בהתאמה להוריו, במקרים רבים), עובר זעיר שנפרד מהקירות המרופדים של הרחם ופתאום יוצא לעצמאות גופנית חדשה ולא מוכרת. הגוף שלו לא רגיל לכל הגירויים החזקים הללו מסביב, מערכות הגוף עדיין מתרגלות לנשימה, לעיכול, לשעות הערות והשינה, למגע עם בגדים על העור, לריחות מגוונים וחזקים לפעמים. העולם הוא מקום מאד מציף עבור התינוק החדש. אין שום סיבה בעולם להתחיל "לחנך" אותו בשלב הזה, ובטח שלא לחשוש להרים ולערסל אותו בידיים בכל פעם שהוא בוכה. הוא לא בוכה כמניפולציה, הוא לא בוכה כי הוא רוצה את האייפון החדש, הוא בוכה כי כואב לו, מציק לו, עמוס לו, והוא לא מכיר שום דרך אחרת להעביר את המצוקה הממשית שלו, מלבד בכי.
ומה שנכון לתינוקות נכון גם לילדים, לנוער ולכל גיל, בעצם: שום כמות של אהבה לא תהפוך אדם להיות 'מפונק'.
למעשה, ההגדרה של פינוק היא פשוטה מאד: כאשר הילד מצפה (או דורש) מהוריו לעשות למענו פעולות שהוא יודע, מסוגל ויכול לבצע בעצמו.
אם יש לכם בבית נער שלא מוריד אף פעם את כלי האוכל שלו מהשולחן, וכשאתם מזכירים לו לעשות זאת הוא עונה לכם – "נו, מה הבעיה? את כבר עומדת, אז תפני בעצמך". הוא לא מדבר ככה כי חיבקו ונישקו אותו יותר מדי. הוא מדבר ככה כי סביר שהתרגל שיעשו במקומו את הדברים שהוא אמור לעשות בעצמו. אם הבת שלך משליכה את הבגדים המלוכלכים שלה ברחבי החדר על הרצפה ולא מבינה למה אתה מבקש ממנה להכניס אותם לסל הכביסה ("אם זה מפריע לך כל כך, אז תכניס אותם לסל"), ייתכן בהחלט שהמילה 'פינוק' מתאימה פה. מישהי שיתפה אותי פעם שהיא לא יודעת מה לעשות עם הבן המתבגר שלה: "הוא יושב בסלון כמו מלך", אמרה בייאוש, "מצפה שאביא לו את האוכל לשולחן, קורא לי מהחדר שלי כדי שאביא גם את המלח ששכחתי, ולא מתבייש גם לקרוא לי פעם נוספת אחרי כמה דקות, כי נגמרו לו המים והוא רוצה כוס חדשה". "נו, ומה את עושה?" שאלתי אותה בסקרנות. "כן..." היא גמגמה קצת בחוסר נוחות. "אני יודעת שאני אשמה, כי אני הולכת להביא לו."
אשמה היא לא המילה הנכונה כאן, כי לא מתבצע פשע ואנחנו לא בבית משפט, אבל יש כאן תהליך חינוכי שלימד את הילד להתנהג בצורה מסוימת, ואם רוצים לשנות אותה – אין ברירה אלא לייצר את השינוי (הוא לא יקרה מעצמו). באופן אישי, אני מאמינה שאין גיל מאוחר מדי בשביל שינוי, כל עוד הוא מתחיל באמונה עמוקה בנחיצותו, וממשיך במחויבות לקיים אותו.
זכרו: אין מכסת מקסימום לאהבה. תאהבו, תחבקו, תנשקו, תעטפו, תלטפו. הם לא נהיים "מפונקים" מעודף אהבה. אף פעם אין יותר מדי ממנה.