דברו במעשים, לא רק במילים
לפני המון שנים, הרבה לפני שחלמתי שארצה להיות אמא, עברתי בסמוך לגינת משחקים בטיול עם הכלב, שהיה הדבר הכי קרוב עבורי אז לילד משלי. בין שלל האימהות שעסקו במלאכה הקדושה של נדנוד פעוטות בנדנדות, הייתה גם אמא אחת כעוסה. כנראה שהבת שלה הרגיזה אותה מאד, אבל את החלק הזה לא ראיתי כי הוא התרחש לפני שהזדמנתי למקום. ראיתי רק את חלק ההמשך, שכלל את האמא ההיא, שהייתה כנראה מותשת ועצבנית, הכתה את הילדה על כף היד ובהרמת קול גערה בה: "אנחנו לא מרביצים!"
אני זוכרת את עצמי מסתכלת מהצד על הסיטואציה, וחושבת שזה אירוני שהיא מנסה ללמד אותה שזה לא חיובי להרביץ, אבל עושה את זה תוך כדי שהיא מכה אותה.
כן, אני יודעת, אין כאן ילדה מוכה, ויש שיקראו לזה "פליק" כי זה נשמע הרבה יותר ידידותי למשתמש לעומת המילה מכה. העניין הוא שגם "פליק" הוא מכה. גם "פליק" הוא פעולה תוקפנית כלפי ילד/ה, וגם אם היא לא גורמת כאב פיזי ממשי, היא בוודאי גורמת השפלה, כמו שבכל פעם שאני מפעילה כוח פיזי על מישהו אחר, אני בהכרח מכניעה ומשפילה אותו, בטח ובטח כאשר אני (אישה בגובה ממוצע) מפעילה כוח על פעוטה שמגיעה לי עד גובה הירך.
כאמור, זה קרה בגלגול חיים אחר, הרבה לפני שהייתי אמא בעצמי. אז יכולתי להסתכל על הסיטואציה דרך עיניים של אישה שאין לה מושג ירוק אילו תסכולים הילדים שלנו מסוגלים לברוא מתוכנו. אני יודעת שכשם שגדולה מידת האהבה שהורים חשים לילדיהם, ממש באותה עוצמה הם חשים תסכול, כעס וחוסר אונים מולם. אני לא שופטת את האמא ההיא, ואני מודעת לכך שייתכן שתפסתי אותה ברגע שבו איבדה עשתונות, רגע שלחלוטין לא מייצג את הכישורים ההוריים או את האג'נדה החינוכית שלה ביומיום. אני מבודדת את הסיטואציה הזו ומתבוננת עליה לרגע בזכוכית מגדלת, בוחנת אותה כפי שהיא, כדי להאיר נקודה חשובה בעיניי:
מה שאני אומרת לילד/ה שלי, לעומת מה שהילד/ה שלי רואה אותי עושה.
מילים לעומת התנהגות.
המסר שעובר אל הילדים דרך המעשים (ההתנהגות) שלנו הוא תמיד חזק פי אלף מהמסר שעובר דרך המילים המחנכות שאנחנו אומרים. אנחנו יכולים לדבר אתו אינספור פעמים על כך שבבית שלנו לא נוהגים לקלל, אבל כשהוא שומע אותי מקללת את אמו ואת סבתו של הנהג שחתך אותי בכביש, הוא מקבל מסר אחר, והמסר הזה מגיע אליו חזק וברור. כשהוא מקבל שני מסרים סותרים ומבלבלים, המסר שהוא יתייחס אליו יהיה המסר שנחקק חזק יותר, זה שמחלחל עמוק יותר, ו- מה לעשות, זה תמיד יהיה המסר שמועבר בדוגמה האישית.
אם אני רוצה לחנך את הילדה שלי לא לשקר, רצוי שבפעם הבאה שהבוס שלי יתקשר אליי, לא אעשה לה סימנים בפנטומימה כדי לרמוז לה להגיד ש"אמא בדיוק יצאה מהבית, אין לי מושג מתי היא תחזור". היא רואה אותי משקרת, וזה חזק פי אלף מהתורה ההפוכה שבעל פה שאנסה להנחיל לה במילים.
אני חושבת שזה אחד הדברים שהיו עבורי הכי מאתגרים בהורות: הידיעה שאני, בעצם הווייתי, בעצם התנהלותי בעולם הזה, מעצבת את אישיותו ואת התנהגותו של אדם אחר בעולם. יש כאן יצור אנושי קטן וחמוד שנושא אליי עיניים כל העת, בוחן את התנהגותי, את הדינמיקה שלי עם העולם, ולומד דרכי איך צריך לנהוג. וואו, כמה כבדה האחריות הזו על הכתפיים!
אף אחד מאתנו הוא לא קדוש, ומשימת ההורות היא מורכבת דייה גם מבלי שנדרוש מעצמנו להיות מושלמים כל הזמן. ברור שמפעם לפעם תתפלק לי מילה לא מנומסת על הנהג ההוא שחותך בחוסר נימוס, מובן שפה ושם ארים קול למרות שאני רוצה לחנך אותה שאנחנו מדברות זו לזו בסבלנות, אבל אלה האירועים החריגים בתוך שטף האירועים הרגילים, והם לא מייצגים את ההתנהגות השגרתית. אז אם קורה שמבליחה פתאום מילה לא יפה בנוכחותה, לא יקרה כלום אם אשקף מולה את העובדה שגם לאנשים מבוגרים ששולטים בעצמם, יכולות "להחליק" החוצה מהשפתיים מילים מבלי להתכוון. זה מראה לה שגם אמא היא אנושית, וגם אמא עושה טעויות, וגם אמא יודעת להגיד:
"אוף, סליחה, לא רציתי שזה יצא ככה."
גם זו דוגמה אישית חשובה.