לעורר את האהבה
כי אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא.
ככה לפחות טוען השיר, אתם יודעים. זו כמעט אקסיומה, שאין אהבה שתשווה לאהבה של אמא (או אבא) כלפי הילד/ה שלה. אהבה ללא תנאי, ללא סייגים, ללא גבולות.
ולפעמים זה באמת ככה. יש משהו באהבה הורית שהוא באמת לא דומה לשום אהבה אחרת: העוצמות גבוהות (ומכאן שגם מפחי הנפש, האכזבות, התסכולים והכעס), ואנחנו ההורים מוכנים לספוג הרבה, להכיל ולבלוע ולהבליג על דברים רבים שאין סיכוי שהיינו מוכנים לספוג ולהכיל ולבלוע – אם לא היה מדובר בילדים ובילדות שלנו.
אבל לפעמים זה לא בדיוק כמו בשיר.
לפעמים הרגשות לא מצליחים להתעורר, או שצפים רגשות אחרים לגמרי. וכמה כואב להכיר בזה, וכואב שבעתיים להודות בזה.
האמא ההיא לא תצא לי מהראש כנראה אף פעם, למרות שחלפו כבר כל כך הרבה שנים מאז שישבה מולי. גלגול חיים אחר, עבודה אחרת, הרבה לפני שחלמתי להיות הורה בעצמי. מצאתי את עצמי יושבת מולה, ושוחחנו על שני הילדים שלה. האחד 'מוצלח', חלומה של כל אמא, קוראים לזה 'ילד נוח' (אני לא בטוחה שלילד כל כך נוח, להיות בתפקיד הילד הנוח). כשהאמא דיברה עליו, האור זרח לה מהעיניים.
האור ההוא כבה באחת כשעברנו לדבר על האח. במשך כמה דקות שוחחנו על הקשיים שלו (גם לימודיים וגם התנהגותיים), אני זוכרת שאמרתי לה כמה חשוב לחזק אותו על ההצלחות (הקטנות) שלו, לעודד ולשבח על כל הישג, אפילו מזערי, כדי לטפח מוטיבציה ותחושת מסוגלות. היא נאנחה אנחה עצובה, ואמרה בשקט שהיא לא יודעת אם תוכל לעשות את זה בלב שלם. "אני לא מצליחה לאהוב אותו." זרקה את המילים האלה, השליכה אותן כמו פצצות בתוך הרווח בינה וביני, ובשתיקה שעמדה בינינו למשך כמה שניות יכולתי כמעט לשמוע צליל תקתוק של שעון-עצר, שסופר אחורה את שברירי השניות עד לפיצוץ הבלתי נמנע.
לא אשקר: המשפט שלה כיווץ לי את הבטן. אני בטוחה שכמעט כל מי ששומע/ת או קורא/ת את המילים האלה, מתכווצת מבפנים.
אבל שבריר שנייה אחרי שהתכווצתי בשביל הילד שלה, הסתכלתי עליה וכאבה לי הבטן גם עבורה.
"כמה קשה בשבילך להרגיש ככה", אמרתי לה, בלי לחשוב יותר מדי על תגובה הולמת (מהי תגובה הולמת לאמא שזה עתה אמרה לך שהיא לא אוהבת את הבן שלה?) והיא הסתכלה עליי בחזרה, ופרצה בבכי.
במשך השנים הרבות שעברו מאז, חשבתי עליה לא מעט פעמים. תהיתי מה קרה לה, ובעיקר מה קרה למערכת היחסים ביניהם, אמא וילד. אני מאד רוצה לקוות שהיא הלכה לטיפול, כדי להבריא את הקשר בין שניהם, כדי לתת לילד שלה את האהבה ההורית הבסיסית שהוא (כמו כל ילד) זכאי לה, וכדי לטפל ברגשות האשמה שלה על מה שלא הצליחה לתת.
כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, זה נכון וזה בוודאי נעים יותר לדבר על החלק הזה מאשר על החלקים האחרים באהבה המורכבת הזו. האכזבות כשהם לא עומדים בציפיות, התסכולים כשהם לא מתנהגים בהתאם לאופן שתואם את ערכינו (ומה זה אומר עלינו, אם הילדים הם שיקוף שלנו?) והמבוכה שהם גורמים לנו, כשהם נתפסים בקלקלתם והעולם תופס אותנו עם המכנסיים למטה.
הבעיות לא נעלמות אף פעם אם מתעלמים מהן. גם אם מטאטאים אותן טוב-טוב מתחת לשטיח, בסוף השטיח יזוז וניבהל עד עומק הנשמה מכל מה שנמצא מתחתיו.
אז להזיז את כל השטיחים, לאוורר את כל הקפלים בווילונות, לפתוח את כל הארונות (ועל הדרך גם את חדרי הלב), ופשוט לדבר על הכל, עם מישהו שיבין. בלי שיפוטיות, בלי ביקורת. מישהו שייתן מקום גם לרגשות שפחות מופיעים בשירים על אימהות.
האהבה נמצאת שם תמיד, לפעמים המציאות קצת מסתירה אותה, אבל היא שם. מחכה.