באנו חושך לגרש

"באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש."

הדרך הכי טובה לגרש חושך, היא באמצעות העצמת האור. (זה אפילו כתוב בשיר, אז מי אני שאתווכח?)

כל מי שהתנסה בתוכניות להבניית התנהגות בקרב ילדים/נוער, יודע שכדי להכחיד התנהגות שממנה אנחנו רוצים להיפטר, נחוץ להגביר את החיזוקים החיוביים על התנהגות שאותה נרצה לשמר. ככל שנרבה לחזק בשבחים ובמחמאות, ככל שנרעיף יותר חיזוקים חיוביים על התנהגות רצויה, כך נגרום לילד/ה לרצות לחזור על אותה התנהגות (עד שההתנהגות תהפוך לחלק ממנו, לשגרה קבועה שכבר לא דורשת התפעלות או חיזוקים חיצוניים כבהתחלה).

בכל אחד מאתנו נקודות אור רבות. אין ילד או ילדה, שאי אפשר למצוא מילים טובות להגיד עליו. כאשר מורה כותבת תעודה לתלמיד, או כאשר היא יושבת מול הורים באספת הורים, היא יודעת שהיא חייבת לפתוח תמיד במחמאות. רצוי שלא יהיו מחמאות גנריות ("הנך ילד חביב")  וכדאי שלא להשתמש במילים ריקות וכלליות ("אלוף", "מלכה") אלא מילים שבאמת יתארו את הילד/ה באופן ספציפי, כזה שמותאם לו ולאישיותו. ואם זה מחויב המציאות בבית הספר בקרב הצוות החינוכי, אז בוודאי שזה הכרחי בבית בקרב ההורים.

לפעמים (בעיקר בגילאים המורכבים יותר), מערכת היחסים של ההורים עם הילד/ה הופכת לזירת מלחמה, משובצת בקרבות אינסופיים. במקום שותפים אוהבים, הופכים לניצים יריבים. הכוחות מתבצרים כל אחד בעמדתו הצודקת, משחיזים חרבות מילים ומשליכים אותן זה על זה, כל אחד שואף להגיד את המילה האחרונה כדי לנצח. ולפעמים קל לשכוח את נקודות האור. מסתכלים על הנער הזה, שעומד מולנו וכמעט עובר אותנו בגובה, שיורה לעברנו בצרורות משפטים חצופים (כאילו לא החזקנו אותו במשך שעות על הידיים כשסבל מגזים בגיל חודשיים), ושואלים את עצמנו – מי זה? איפה הילד המתוק שהיה לי, לאן הוא נעלם?

בתוך תהליך הדרכת ההורים אני תמיד מבקשת מההורים לתאר לי את נקודות האור של הילד או הילדה שלהם, כן, אלה שמטריפים אותם ומצמיחים להם שערות לבנות הרבה לפני הזמן. "מה את הכי אוהבת בו?" אשאל אמא קצת אחרי שסיימה לתאר את מסכת התלאות שבנה מעביר אותם. "מה הילדה שלך עושה הכי טוב, יותר טוב מכל אחד אחר במשפחה?" אבקש מהאבא שיושב מולי לחשוב, רגע אחרי ששיתף אותי במריבה הקולנית שהייתה לו עם אותה ילדה ממש.

בתהליך השינוי שהם יתחילו בבית, הם יתבקשו להרבות כמה שאפשר בחיזוקים חיוביים, במחמאות. לא סתמיות כאלה, זוכרים? אין יותר "אלוף שלי" מבלי לתאר לו בדיוק מה הוא עשה עכשיו, שזיכה אותו במחמאה הזו: "איזה אלוף אתה שוויתרת לאחיך על המשחק, כי ראית שזה כל כך חשוב לו. הנדיבות שלך מקסימה." "ראיתי איך אספת את כל המשחקים שלך ושל החברות שלך והחזרת למגירות בחדר, אני גאה בך כל כך על האחריות שלך."

כן, בהתחלה זה ירגיש קצת מוזר אולי, לדבר ככה עם הילדים, קצת כמו לתרגל שפה זרה שנדמה שהשפתיים לא מכירות עדיין. מצד שני, לא עדיף להתאמץ קצת כדי ללמוד שפה חדשה (שתהפוך במהירות לשפה מדוברת), במקום להמשיך לצעוק האחד על השני?

"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה: שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." (א"ד גורדון).