הורה ניכר בכעסו

ממש לאחרונה, שמעתי ממקור ראשון על מורה אחת, שבנוכחות עוד תלמידים/ות בכיתה אמרה לתלמיד מתקשה: "אם תמשיך ככה, לא יצא ממך שום דבר בחיים." ככה, זה הניסוח, אלה המילים שהיא בחרה להטיח בנער צעיר, שכל חטאו מסתכם בכך שהוא לא מצליח להבין את תחום הדעת שאותו היא מלמדת. באותה מידה ממש, היא הייתה יכולה גם לקחת את כף הרגל שלה, לדרוך עליו ולסובב שוב ושוב את הנעל על גופו, כדי לוודא שהיא רומסת אותו חזק מספיק.

אני בת חמישים ואחת, ועד היום אני זוכרת משפט לא נעים שנאמר לי על ידי מורה בכיתה ב'. היא דווקא הייתה מורה נחמדה מאד, למיטב זיכרוני, אבל פעם אחת התפלק לה מתוך הפה משפט מאד פוגעני כלפיי, באופן ציבורי לחלוטין (כשכל הכיתה שומעת). כאמור, חלפו למעלה מארבעים שנה מאז, ואני עדיין זוכרת בדיוק את המשפט, ואת האירוע שהוליד אותו. אני עדיין מתכווצת קצת מבפנים כשאני נזכרת במילים שלה, וזוכרת את הילדה הקטנה ההיא, שרצתה שהאדמה תפתח פיה ותבלע אותי באותו רגע, רק כדי להיעלם מהכיתה ולהעלים את הבושה.

ההשפעה שיש למקורות סמכות על הנפש של ילדים/ות ונערים/ות היא לא פחות ממדהימה, ומה שמדהים עוד יותר – הם אפילו לא צריכים להיות מקורות סמכות אהובים לשם כך. כלומר, המורה הזו שחזתה את עתידו הבדיוני והעגום של הנער מהפסקה הראשונה, היא לא מורה שהוא אוהב או מעריך. לכאורה, דעתה עליו לא אמורה להיות חשובה או משמעותית בעיניו. הייתם מצפים שלא יהיה אכפת לו ממה שהיא אומרת.

אבל זה לא ככה, מסתבר. דמות סמכותית נתפשת כדמות משמעותית גם אם אני לא מחבבת אותה, וההתרשמות שלה ממני, הדעה המקצועית שלה על אודותיי – מחלחלת פנימה ומשפיעה, נוגעת בנקודות הכי רגישות שלי, ולפעמים מפזרת מלח גס (מאד גס) על פצעים פתוחים שאני מנסה להסתיר מהעולם.

אז אם זה ככה עם דמויות סמכות בבית ספר, אפשר רק לשער עד כמה גדולה ההשפעה של דמויות הסמכות בבית – ההורים.

המילים שאני אומרת לילדה שלי, גם כשאני כועסת עליה (בעיקר כשאני כועסת עליה!) נשארות הרבה אחרי שצליל הקול שלי נעלם בחלל האוויר. המילים הללו נטמעות בתוכה, הופכות לקול הפנימי שילווה אותה הלאה בצמתים הכי חשובים בחייה. הן ישפיעו על הדימוי העצמי שלה, על הביטחון והאמונה ביכולותיה, על תחושת המסוגלות שלה לנסות, להצליח, וגם – להיכשל ולקום שוב.

מותר לכעוס, בטח שמותר. 

כעס הוא עוד צבע חשוב בתוך קשת הרגשות הטבעיים, הבריאים והאנושיים שלנו. מותר לכעוס (בלתי נמנע לכעוס לפעמים, הרי מי עוד מלבד הילדים שלנו יודע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי להטריף אותנו?) אבל גם לכעס שלנו ראוי שיהיו גבולות. כדאי לכעוס בצורה חכמה, לכעוס בצורה רגישה, לכעוס בצורה שלא תשרוף גשרים ולא תצרוב דעות שליליות בנפשו של הילד על עצמו, אחרת הוא ישלם בתשלומים כל חייו את המחיר הגבוה של המילים שהשלכנו לעברו ברגעי כעס בלתי נשלט.