מבפנים החוצה

במשך 38 שבועות של היריון, עקבתי בכל שבוע אחרי ההתפתחות של העוברית שצמחה לי בתוך הבטן. באפליקציה שהייתה מותקנת לי בטלפון, השוו בכל שבוע את גודלה של העוברית לגודל של פרי אחר. ביחד עברנו, היא ואני, את כל מחלקת הפירות: התחלנו בגלעין של זית וסיימנו באבטיח. בשבוע 38 ויומיים, הוציאו ממני את האבטיח, ולמרבה הפלא היא לא נראתה בכלל כמו אבטיח, אלא כמו תינוקת מושלמת ויפהפייה, שפקחה זוג עיניים תכולות, גדולות וסקרניות אל העולם.

כמו כל אמא-לעתיד, בזמן ההיריון שעשעתי את עצמי לא מעט במחשבות איך תיראה התינוקת כשניפגש בפעם הראשונה: האם תהיה לה גומה בסנטר, כמו לאמא שלה? באיזה צבע תהיה הפלומה שעל ראשה? כשתינוק יוצא אל העולם, הרבה עיניים אוהבות בוחנות אותו בדקדקנות ונותנות בו מיד סימנים, וכל צד במשפחה מנכס אליו את הגנטיקה המשפחתית, עם קווי דמיון ברורים להורה כזה או אחר.

וזה החלק הקל, בעצם, כי זה החלק שעליו אין לי שום שליטה. לא יכולתי לבחור איך תיראה התינוקת שלי, הגנטיקה בחרה עבורי, ערבבה מפה ומשם ויצרה תמהיל ייחודי שהוא רק שלה, יצירה חד-פעמית שאין שנייה לה. הכל נקבע כבר בתשעת החודשים שלה בתוך הבטן שלי, אבל אני לא עשיתי דבר בשביל לקבל את התוצר המוגמר.

החלק המסובך מתחיל מהרגע שהיא נולדת.

אז מתחילה העבודה החשובה שלי כאמא שלה. עכשיו אני לוקחת את חומר הגלם היקר והנדיר שקיבלתי במתנה, ועוזרת לו להתגבש לכדי בת האנוש הכי טובה שהיא יכולה להיות. וכן, הרבה מזה תלוי בי, במה שאעשה, במילים שאגיד, בהתנהגות שהיא תראה מולה, בדוגמה שאהיה עבורה לנגד עיניה ביומיום המשותף שלנו.

איזה אדם אני רוצה שהיא תגדל להיות?

אילו תכונות אני רוצה לעזור לה לפתח?

איזו אישיות אני שואפת לעצב ביחד אתה?

אני זוכרת כמה התענגתי על המילים הראשונות שלה, כשפתאום כמו במטה קסם היא הפכה למול עיניי המשתאות מתינוקת – לילדה של ממש, בנאדם קטן שחושב ומביע את עצמו ואת רצונותיו במילים, מתקשרת את עצמה אל העולם מסביב. ובהדרגה מתעצבת האישיות, וכשהיא מקלפת מעליה עוד ועוד שכבות של ינקות ועוללות, מתגלה האופי הנחוש, הדעתן והסקרן. אז לא, את הגומה בסנטר היא לא קיבלה ממני, אבל כשאני רואה אותה הולכת ברחוב ומתכופפת כדי ללטף כל חתול שחולף על ידה, כשאני מביטה בה מרימה חילזון מהמדרכה ביום גשום, כדי שאף עובר אורח לא ידרוך וימעך אותו בטעות, אני יודעת בדיוק איך ולמה הוטבעו בה דפוסי ההתנהגות האלה.

לפעמים זה מרחיב את הלב לפגוש אותי בתוך הילדה שלי. זה מרגש בכל פעם, ומזכיר לי את החבל ההוא, שקשר פעם בין שתינו, והעניק לה חיים. בפעמים אחרות אני פוגשת אותי בגרסה שאני פחות מחבבת, בתכונות שהייתי מעדיפה לעגל טיפה את קצותיהן המחודדים, או לוותר עליהן לגמרי. כמה מתסכל לזהות את התכונות האלה בה, בזאת שאני הכי אוהבת בעולם, ולשאול את עצמי אם "בגללי" היא מתנהגת ככה? האם זו הדוגמה שהראיתי לה, שהצמיחה אצלה את החיקוי המדויק הזה?

הורות היא השיעור הכי מרתק שאני יכולה ללמוד על עצמי: איפה אני מחבבת את עצמי, איפה פחות (ומה אני עושה עם המקומות שפחות), איפה אני טופחת לעצמי על השכם על האמא שצמחתי להיות (כי מי בכלל לימד אותנו להיות הורים, בעצם? באיזה בית ספר קיבלנו הכשרה מתאימה?) ואיפה עדיין מתכווצת לי הבטן בבושה, במבוכה, באשמה – אלה המקומות שבהם דרושה עוד התבוננות פנימית ועבודה עצמית.

בסופו של דבר, השינוי הכי נכון ומהותי יתחיל בתנועה בכיוון אחד:

מבפנים החוצה.