מה בסך הכל ביקשנו? קצת נחת
בשיחת הטלפון הראשונה עם הורה שמתקשר לקבוע פגישה, אחרי כמה דקות של שיחה אני בדרך כלל שואלת את השאלה הקבועה: "אז מי הילד שסביבו מתנהל הבית?" ואז יש שנייה או שתיים של שתיקה, לפני שמגיע החיוך (לפעמים זה חיוך קצת מתנצל או כזה שמסגיר רגשות אשמה). אף פעם לא אשאל מי הילד ה"בעייתי" (כי אני לא מאמינה שיש ילד שמגיע לו מסגור כזה), או מי הילד ה"קשה" (מאותה סיבה בדיוק). דווקא משום שאני מייחסת חשיבות גדולה כל כך למילים כעמודי תווך בבניית מציאות, אני רוצה לשנות את הטרמינולוגיה. הילדים אינם בעיות שיש לפתור, והם לא קשיים שאתם אנחנו מתמודדים.
אני כמובן לא מתכחשת לעובדה שיש קושי וישנן בעיות.
הילדים עלולים להציב בפני ההורים אתגרים לא פשוטים בכלל, ולהערים קשיים ברמה היומיומית, כאלה שמעיבים על ההתנהלות המשפחתית, אבל אני מעדיפה להימנע מהתיוג, כי להבדיל מתגית על חולצה חדשה, שאותה אפשר בקלות לנתק בשתי אצבעות ולהשליך לפח, תגית שיפוטית שהוצמדה לילד בתוך המשפחה הגרעינית שלו – קשה מאד להסיר.
הילד שמביא את ההורים להדרכה בסופו של דבר, הוא זה ש"מפעיל" את כולם/ן. באמירה הזו אין שיפוטיות, היא פשוט מתארת את חיי המשפחה, שאיכשהו סובבים רוב הזמן סביב ילד או ילדה אחד/ת. ההורים עסוקים בו, ממוקדים בו באופן פיזי או מחשבתי, ופעמים רבות העיסוק הנרחב הזה גוזל זמן הורי מהאחים האחרים במשפחה. משפחה היא כמו גוף שמורכב ממערכות תפקודיות שונות. אם מערכת אחת תחווה קושי לתפקד, היא בהכרח תשפיע על שאר המערכות במשך הזמן. אי אפשר לנתק את מערכת הדם ממערכת העיכול, או להפריד את מערכת השלד ממערכת העצבים. כל אחד מבני המשפחה משפיע על האחר/ת, לטוב ולרע.
חשבו לרגע על המשפחה הגרעינית שבתוכה גדלתם/ן: איזה תפקיד היה לכם/ן שם, במשפחה ההיא? איזו תגית הוצמדה לגב שלך, והגדירה מי את/ה? האם היית הילד הנוח? זה שחש צורך לרצות את אמא ואבא? לא לעורר בעיות? האם היית הילדה הבועטת? זו שטורקת דלתות ומתקשה לשלוט בלשונה כשהכעס משתלט? הבעייתית, המוצלח, המרצה, הביישנית, העצבני, הקשה, המוכשרת, הנחת.
נחת.
לפני כמה שנים שמעתי לראשונה ביטוי שמיד הפעיל אצלי את כל החיישנים, ומאז שמעתי אותו פעמים אינספור (גם מאנשים בסביבתי הקרובה), בהתייחס אל הילדים והילדות הפרטיים שלהם: "יש ילד נחת ויש ילד תחת".
כן, ברור לי שהשימוש הוא בהומור (וברור לי שאולי חלק ממי שקוראים/ות כאן כרגע, יסיקו מיד שהשתמשתי בכל כמויות ההומור שהוקצו לי ולכן אני לא מבינה את הבדיחה). נשבעת שיש לי הומור, בחיי (עברתי בדיקת הדמיה ומצאו בי כמויות מעל הממוצע), אבל... סליחה, לא מצחיק בעיניי. לא מצחיק להתייחס לאחד הילדים כאל "ילד תחת" (בהחלט אם זה בפניו, אבל גם אם זה "רק" מאחורי גבו), ולגבי ה"ילד נחת" – אף ילד לא אמור להיות מחזיק תיק הנחת של הוריו. זה תיק כבד מדי, בטח ובטח לכתפיים של ילד.
לא הייתי רוצה שיתייחסו אליי כאל חברה-תחת, כאל בת זוג-תחת, כאל עובדת-תחת. זה היה מעליב אותי, ולכן אין סיבה שאניח שהילדה שלי תשמח אם אתייחס אליה כאל ילדה-תחת.
אז בואו נשאיר את התחת (ואת הנחת) למקומות הראויים להם, ונשתדל להתייחס אל האנשים הקטנים האלה שהבאנו לעולם במלוא הכבוד המגיע להם: לשבח אותם במקומות החוזק, לחזק את הנקודות החלשות שלהם, למחול להם על חוסר ההצלחה (ממש כמו שהיינו רוצים שימחלו לנו כשאנחנו מפשלים כהוגן), ולהימנע במידת האפשר מתיוגים.