זה מתחיל בצעד אחד קטן
הם מתיישבים מולי כשהם אנשים זרים לי לגמרי, וכשהם קמים ויוצאים מהחדר בסיום השעה – אנחנו כבר ביחסים אינטימיים, במובן מסוים.
נכון, זו לא אינטימיות במובן המקובל של המילה (אין כאן אינטימיות שקיימת בין בני זוג), אבל בתוך יחידת הזמן שמוקצבת לנו במרחב המוגדר שבחדר, הם מכניסים אותי בתוך כלום-זמן אל קודש הקודשים שלהם, אל חיי המשפחה הכי פרטיים, אל המריבות הכי כועסות, אל המילים הכי נוקבות שהם משליכים על הילדים/ות, והמשפטים הכי מעליבים שהם זורקים לעברם בחזרה. האנשים הזרים האלה פותחים את לבם ומראים לי את תכולת החדרים, כולל האשמה והבושה ונקיפות המצפון שזרוקות שם בערבוביה בפינה.
אני חושבת על הפגישה הראשונה הזו, שהיא תמיד הכי מורכבת לטעמי, כי עדיין לא ביססנו מערכת יחסים של אמון, כזו שנולדת מתוך היכרות. כמה לא מובן מאליו לשבת מול אדם זר ולשתף אותו בדברים שאת לא מרגישה גאה לגביהם, לא להשוויץ בהצלחות שלך, לא בהישגים שזקפת לזכותך, אלא להודות דווקא במקומות החשוכים יותר, בלבטים ובכישלונות, בסיטואציות שבהן הרגשת שאת אמא לא טובה דייה.
ובכל פעם אני אסירת תודה על כך שהם עושים את זה, באומץ גדול ולמרות המבוכה שלפעמים ניכרת. אני מקבלת אליי באהבה ובתודה את הבעת האמון, את ההוכחה שהם סומכים עליי (למרות שטרם הוכחתי להם שאני ראויה לכך).
בתוך החדר נמצא תמיד הרובד הגלוי לצד הרובד הסמוי, וכל הפגישה מתנהלת בשני היקומים המקבילים הללו: המציאות המדוברת, וזו שמתרחשת בלי מילים. אני מסתכלת על הכל, מתבוננת ובוחנת את שני הרבדים, ומעבר לשיחה שמה לב לשפת הגוף, להבעות הפנים, אפילו לצורת הישיבה של שני בני הזוג. כל התנהגות קטנה היא כמו אות, כל מימיקה בפנים היא סימן פיסוק, שמצטרפים יחד למילים ויוצרות משפט שמספר את כל הסיפור.
ילדים הם אושר גדול, זו כמעט אקסיומה. פחות מקובל לדבר בקול רם על המתח שהם מוסיפים לחיי הזוגיות (עובדה: רוב הוויכוחים והמריבות בין בני זוג נוגעים להבדלים בגישות לחינוך הילדים/ות). מטבע הדברים, ולמרות שאני לא עוסקת בייעוץ זוגי, בתוך המפגשים צפים גם הנושאים הזוגיים הללו, כי ממש כמו גוף ונפש, הקשר הוא הדוק וסבוך, ואי אפשר להפריד ולפרום רק את החוט שעוסק בילדים, מבלי לגעת גם בחוט הזוגיות שקושר בין שני האנשים האלה. פעם, לא מאד מזמן, הם היו רק שניים שאוהבים זה את זו, ופתאום דרך הילדים/ות הם מגלים שכל אחד מהם מחזיק בתפישה חינוכית שונה, ולפעמים זה חורק, ולפעמים זה דוקר, ולפעמים זה מרחיק אותם קצת האחד מהשנייה.
וככה זה במשפחה.
כל אחד מאתנו הוא אינדיבידואל, אבל החוטים שמחברים אותנו האחד לשני הם שם, נוכחים וחזקים, גם אם בלתי נראים. וכשמושכים בחוט אחד, זה מכאיב גם לשאר.
וכשמתקנים חוט אחד, זה בהכרח משפיע גם על השאר.
זה מתחיל בשיחה אחת.
ובאומץ הדרוש לקיים אותה.