צריך כפר שלם
כשהייתי בחודשים הראשונים להיריון, טסתי עם חברה לחופשה באי יווני קסום במיוחד. היא כבר הייתה אמא לילדה קטנה, ואילו אני שקעתי עמוק בתוך החרדות של היריון ראשון (בגיל מבוגר), ללא בן זוג שיכיל את החששות וירגיע את הפחדים.
אני זוכרת שישבנו בנתב"ג, כוס קפה יקר מדי בכפות הידיים, והלב עלה על גדותיו מרוב פחד מהעתיד לבוא.
"מה אם לא אצליח?" שאלתי אותה. "מה אני בכלל יודעת על להיות אמא-של-מישהו?" אני לא זוכרת מה היא ענתה אז, אבל אני זוכרת בעיקר את החיוך, את העיניים הטובות ואת הטון השקט, את חוסר הבהלה מול הפחדים שלי. בחודשים הראשונים לאחר הלידה, הייתי מוקפת ועטופה במערך שלם ומגויס של חברות קרובות, נשמות טובות שנרתמו לעזרתי ביום ובלילה, ואני לא מתכוונת לזה כאל ביטוי בלבד: הן היו אתי גם בלילות, החל מהלילה הראשון בבית החולים (כי התינוקת הייתה בביות מלא, לצדי כל הזמן), לאורך כל השהות שלי בבית החולים ובמלונית, וגם כשחזרתי הביתה, עד שבשלב מסוים, הרגשתי שממש כשם שהתינוקת שלי נפרדה מחבל הטבור שלה, הגיע הזמן שאנתק גם את שלי, והודעתי להן ש- זה בסדר, אני יכולה כבר לבד. אבל...
לא לגמרי לבד, בסדר? תישארו כאן בסביבה, למקרה שאצטרך.
והן נשארו.
הן הגיעו בצהרי היום כדי להביא לי אוכל מבושל (כי למי בכלל היה זמן לחשוב על להיכנס למטבח ולהכין לעצמי משהו), או כדי להחזיק את התינוקת בזמן שאני אפרגן לעצמי מקלחת מרעננת ונחוצה, או בשביל לאפשר לי להיכנס למיטה לשעתיים, כי רק אחרי שילדתי הבנתי למה משתמשים במניעת שינה כשיטת עינויים.
לא הצלחתי להיניק אחרי הניתוח. בקיסרי ההנקה מאתגרת יותר, כי הגוף לא "מרגיש" שהוא עבר לידה, ולכן לוקח לו כנראה קצת יותר זמן להשתכנע להפיק חלב. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל או שלא הצלחתי בכלל, או שהצלחתי לייצר חלב מהול בדם. הייתי תשושה, מתוסכלת, פצועה וחבולה, ובשילוב הלונה-פארק ההורמונלי ששטף לי את הגוף הרגשתי שאני כישלון מהדהד באימהות. גם יועצת ההנקה של בית החולים לא עזרה לי להרגיש טוב יותר (להיפך). חזרתי הביתה עם תינוקת קטנה וצווחנית, שלא מצליחה לינוק.
"את מרשה לי לעזור לך?" שאלה אותי חברה יקרה שבאה לבקר, וראתה אותי בחוסר אונים מוחלט. הנהנתי. כל המבוכה שלי, כל הביישנות הידועה שלי התפוגגה כלא הייתה. האישה ההיא, שמתביישת להיחשף בציבור אפילו בבגד ים, שחיכתה בטירונות עד שכולן ילכו לישון כדי שתוכל להיכנס למקלחת בלילה, האישה ההיא נעלמה כלא הייתה ברגע שהייתה לי תינוקת שרצתה לאכול. מצדי, להרים חולצה מול נשים זרות ברחוב, ובלבד שיעזרו לתינוקת שלי לינוק.
והחברה שלי עזרה לי.
עם כל הכבוד ליועצות הנקה מדופלמות, נדרשה רק אמא לארבעה ילדים וחברה טובה שבאמת אוהבת אותי, כדי ללמד אותי להיניק.
או שמלמדים באהבה, או שלא מלמדים בכלל.
האוגרת שלנו המליטה לא מזמן שגר של תשעה יצורים זעירים דמויי תולעת, שגם בעזרת דמיון עשיר מאד אי אפשר לנחש שיגדלו להיות אוגרים. זו ההמלטה הראשונה שלה, אמא חסרת ניסיון. אין לה חברות שיחושו לעזרתה, ואף אחת לא הגיעה אליה הביתה כדי להראות לה איך להיניק תשעה גורים רעבים. אמא שלה (או חמותה) לא עברו לגור אתה בבית כדי ללמד אותה את רזי האימהות, והאוגר שסייע לה להפוך לאמא – ארז את עצמו ועבר לגור בבית אחר בקצה הכלוב, כשהוא מרחיק את עצמו מההתרחשות המצייצת.
ואני מסתכלת עליה בהשתאות כבר שבועיים. אני מביטה באינסטינקטים האימהיים המושלמים שלה, איך היא יודעת לעשות הכל בדרך הטבע, ואיך היא חכמה מספיק כדי לעזוב אותם מפעם לפעם, להיכנס לבית הקטן שמחוץ למחילה שבה מוחבאים הגורים – וללכת לישון לבד, בלעדיהם. הגוף שלה יודע מתי הוא זקוק נואשות למנוחה, והיא מקשיבה לו. ישנה כמה שעות, ואז קמה וחוזרת אליהם מלאת כוחות וסבלנות.
אולי המורכבות של ההורות נגזרת מהמורכבות של בעל החיים. אולי ככל שבעל החיים מורכב ומודע יותר, כך מורכבת ומסובכת יותר ההורות שלו. אני, בניגוד לאוגרת שלי, הייתי זקוקה להרבה מאד עזרה בדרכי אל האימהות, ואני די בטוחה שלא היה לי סיכוי להצליח במשימה הזו לבד.
לא סתם אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד.
להישען, להיתמך, לדעת לבקש עזרה, ובעיקר – ללמוד לקבל אותה, בכל האתגרים הקטנים והגדולים של ההורות.
אל תתביישו אף פעם לבקש עזרה בהורות שלכם/ן.
יש מי שיעזור.