הגיע הזמן להפסיק להתבייש
בשיחותיי עם נערות מתבגרות בבית הספר, אנחנו מדברות על השינויים הגופניים והרגשיים שהן עוברות בגיל המורכב הזה, שמוביל אותן בנתיב פתלתל מפרק הילדה אל פרק האישה של חייהן. אני רואה אותן מסמיקות, מצחקקות, מסתירות את הפנים במבוכה, משפילות מבט לרצפה כדי לא לפגוש בעיניים שלי, שמבחינות על פי רוב בכל פרט בסיטואציה.
יש נקודה קבועה בתוך השיחה בינינו, שבה הן כמעט מתעלפות מרוב הלם: "כשתחזרו היום הביתה", אני אומרת להן, "אני מזמינה כל אחת להיכנס לחדר הפרטי שלה ולסגור את הדלת, לנעול אם אפשר. קחו מראה קטנה, תורידו מכנסיים ותחתונים, שבו בתנוחה שתהיה לכן הכי נוחה בפישוק רגליים, ופשוט תניחו את המראה בזווית המתאימה כדי לראות את הפות שלכן." כאמור – שוק מוחלט נופל על הכיתה ונוחת על המשתתפות בשיחה.
כשאנחנו ממשיכות לדבר, אני שואלת אותן למה, בעצם, נראה לכולנו סביר והגיוני להסתכל על הפנים שלנו במראה עשר פעמים לפני שאנחנו יוצאות מהבית (שלושים פעם, כאשר מדובר בגיל ההתבגרות), אנחנו מכירות כל זקיק שערה בגבה, כל נקודת חן וכל נמש על הלחיים, אבל אין לנו מושג ירוק איך נראה הפות שלנו – שהוא איבר גוף בדיוק כמו כל איבר אחר, כמו כף יד או אף או ברך (רק משמעותי וחשוב הרבה יותר, עם כל הכבוד לכל השאר).
בנים מגלים את איבר המין שלהם מוקדם הרבה יותר מאשר בנות, רק בגלל הסיבה הכי טכנית שיכולה להיות: מלמדים אותם איך לאחוז בו ולכוון אותו כאשר הם עומדים מול האסלה בשירותים. הוא גלוי, נוגעים בו בכל יום מספר פעמים ביום, לא צריך שום תנוחה מיוחדת של הגוף או מראה קטנה כדי להציץ במבוכה איך הוא נראה – הוא פשוט שם. אצל בנות זה כל כך שונה, וביחד עם השונות הזו מגיעה הסתרה, ומבוכה ופעמים רבות גם בושה.
לפני כמה שנים סיפרה לי חברה שכשהיא קיבלה וסת בפעם הראשונה, היא לא ידעה מה זה. היא גדלה במשפחה כזו, שבה לא מדברים על שום דבר שקשור במיניות, בכלל. אמא שלה לא סיפרה לה על המחזור החודשי, ומכיוון שהיא קיבלה וסת לפני כל חברותיה לכיתה, היא גם לא שמעה אותן משוחחות על כך ביניהן. היא הלכה לשירותים, ראתה את הדם שהכתים את האסלה הלבנה, ופרצה בבכי. היא התביישה לספר לאמא שלה, ובמשך יומיים הייתה משוכנעת שהיא חולה במחלה קשה והולכת למות. מכיוון שלא ידעה מה עושים, ריפדה את התחתונים שלה בהרבה מאד נייר טואלט בכל ביקור בשירותים. אחרי יומיים נשברה, וסיפרה בבכי למורה שלה בבית הספר שהיא חושבת שהיא גוססת.
הסיפור הזה הלך אתי במשך כמה שבועות אחר כך, לא יכולתי להירגע ממנו. כל כך כאב לי הלב על הנערה הקטנה ההיא, לכודה בתוך כלא של בדידות ובושה, מפחדת לשתף אפילו את האישה שילדה אותה, זו שכל חודש עוברת בדיוק את אותו מסלול מחזורי כמוה. במקום לחגוג את נקודת הציון המיוחדת הזו בחייה, במקום לסמן אותה בתוך ספר חייה בהתרגשות, בשמחה ובגאווה, האירוע נצרב בנפשה כטראומה.
חלק גדול מהאימהות (והאבות) בדור שלנו כן משוחחות עם בנותיהן על המחזור החודשי, אבל מניסיוני – כמעט אין נערה אחת שיודעת מה בעצם קורה בגוף שלה, מהו אותו "מחזור" שמתרחש לאורך כל החודש, ומדוע יש דימום וסתי פעם בחודש. הן בעיקר יודעות שזה דם (וזה מגעיל), שצריך לספוג אותו איכשהו ושכדאי להסתיר את זה מהבנים כי זה מביך.
לא רק הורים מתביישים לשוחח עם ילדיהם על מיניות, גם מורות ומורים חשים כך. אני מדברת עם כל כך הרבה צוותים חינוכיים, ומגלה שמורות/ים מעדיפות לא "לגעת" בנושאים הללו (להשאיר אותם לטיפולה של יועצת בית הספר בלבד), רק בגלל המבוכה.
וככה נמשך מעגל המבוכה, וככה מנציחים את המחזוריות של הבושה: כי אם אנחנו, המבוגרים, מתביישים לדבר על זה אתם, אנחנו מעבירים מסר ברור וחד – יש במה להתבייש.
הגיע הזמן לפרוץ את המעגל הזה, ולהיפטר ממנו לטובת הדור הבא שגדל כאן, כדי שילמדו להכיר את עצמם, יתוודעו אל המערכות המופלאות של גופם, יסתכלו עין בעין על המבוכה עד שהיא תשפיל מבט, ובעיקר – כדי שילמדו לאהוב את הגוף שלהם בדיוק כפי שהוא, במקום להתבייש בו.